משנת ארץ ישראל על משנה זבחים ח׳:ב׳

2 לפי כתב-יד קופמן

3 קדשים בקדשים מין במינו – התערבו שני קרבנות ששניהם קודשי קודשים ומאותו השם ושניהם אותה בהמה, כגון חטאת בחטאת או עולה בעולה, זה יקרב לשם מי שהוא – ברוב עדי הנוסח הטובים נוסף "וזה יקרב לשם מי שהוא" – יש לעשות חלוקה מלאכותית וכל אחד מהמקריבים יקבל אחד הקרבנות. בדרך זו ההלכה מוותרת למעשה על התביעה שקרבן שהוקדש לאדם פלוני ולחטא פלוני יוקרב לשם אותו אדם, זאת אף שידיעה זו היא ממרכיבי ההקרבה לעיל פ"ד מ"ו. אין במשנה גם אבחנה בין חטאת לשאר קרבנות, אף שרק בחטאת נדרש שההקרבה תהיה לשם אותו קרבן ואותו האיש פ"א מ"א. קדשים בקדשים מין בשאינו מינו – כגון חטאת בעולה, או חטאת באשם, ששניהם קודשי קודשים אבל מובאים מסיבה אחרת, ירעו עד שיסתאבו – אי אפשר להביא קרבן אלא ל"שם" שאליו יועד, לפיכך שניהם ימתינו עד שייפסלו מקרבן יסתאבו, וימכרו ויביא בדמי היפה שבהן ממין זה ובדמי היפה שבהן ממין זה – שניהם נמכרים וכל אחד יקנה בכסף קרבן חדש. אבל הקרבן החדש צריך להיות בדמי הקרבן היקר יותר, ויפסיד המותר מביתו – אם יש פער מחירים בין הקרבנות הבעלים נושאים בהפסד, וזאת מתוך החומרה שמא המין היקר הוא הקרבן שלו. נתערבו בבכור ובמעשר – שהם קודשים קלים לעיל פ"ה מ"ז, ואינם ניתנים להמרה. בכור ומעשר שהסתאבו נאכלים כחולין על ידי בעליהם תמורה פ"ג מ"ה. כולם ירעו עד שיסתאבו – שכן אי אפשר להקריב אף אחד מהם, ויאכלו כבכור וכמעשר – שמא כל בהמה היא הבכור או המעשר, ובנוסף לכך צריך הבעלים לקנות לעצמו קרבן חטאת או עולה חדש. הכל יכולין להיתערב – המשפט חוזר לרישא, לאפשרות שקודשי קודשים יתערבו זה בזה ויחולקו בין שני הבעלים בצורה מקרית. חוץ מן החטאת ומן האשם – שהחטאת היא נקבה והאשם קרבן זכר. הדברים אינם נאמרים בתורה במפורש אבל בפרשת האשם מדובר בלשון זכר, ובפרשת חטאת בלשון נקבה, וכן במסכת קינים: "חטאת שנתערבה בעולה, ועולה בחטאת, אפילו אחד בריבוא, ימותו כולם. חטאת שנתערבה בחובה, אין כשר אלא כמנין חטאות שבחובה, וכן עולה שנתערבה בחובה, אין כשר אלא כמנין עולות שבחובה. בין שהחובה מרובה והנדבה ממועטת, בין שהנדבה מרובה והחובה ממועטת, בין ששתיהן שוות" פ"א מ"ב. החטאת היא חובה והעולה נדבה, ולכן אין עולת נדבה יכולה לעלות כחטאת חובה, ולהפך, וכן יוצא במפורש מהמשנה הבאה בקינים שם פ"א מ"ג.